זה היה חנוכה רגיל כמו כולם. הילדים בבית- הספר יצאו לחופש ובגן "טל" הכינו חנוכיות ואכלו סופגניות ולביבות, אבל אני לא. אני נשארתי בבית, הייתי חולה.
"אמא" אמרתי "למה כולם אוכלים סופגניות, ואני לא?"
"את חולה לילי, אסור לך לאכול סופגניות" אמרה אמא.
"לפחות להכין חנוכייה קטנה" אמרתי.
"את חלשה מדי" אמרה אמא.
"אולי נשחק משחק במקום לראות טלוויזיה?" שאלה אמא.
"טוב, נו" אמרתי "איזה משחק?".
"משחק החנוכה כמובן" אמרה אמא בבטחה.
"מה?" שאלתי.
"אני אסביר לך" אמרה אמא. "נאמר שאני אנטיוכוס ואת יהודה המכבי ובגלל זה אני אומרת לך: "לא תנצח אותי יהודה", ואת עונה לי: "אני מתערב איתך שאני מנצח אותך", מבינה?".
"כן" עניתי.
"רוצה לשחק?" שאלה אמא "כן!" עניתי ומיד התחלנו לשחק. "תנסה לתפוס אותי" אמרתי והתחלתי לרוץ בכל החדר. "אני אשיג אותך" אמרה אמא והתחילה לרדוף אחרי. כך בילינו את כל הבוקר.
אחר- כך אכלנו אורז שאמא הכינה ועשינו הכנות לערב. קישטנו את הבית, הכנו מטעמים, סידרנו את החדרים, וערכנו את השולחן. הבית נראה מרהיב להפליא.
בארוחת הערב כבר הרגשתי בריאה לגמרי. השתתפתי בשירה, באכילה ובברכות.
"להתראות" אמרתי למחלה והכול היה טוב ויפה.
Ofakim Blog 