בלי כוונה (סיפור) / רז כיתה ו'


שמי הוא רות. כשהייתי קטנה הייתה לי בעיה, בעיה נפשית. הייתה לי מחלה, כל מה שראיתי, מיד לקחתי, גנבתי בזזתי והלכתי. הלוואי שהייתי מודעת לכך אז ולא הייתי גונבת.
כל יום בדרך לפעולה בצופים, הייתי עוברת בין כל החנויות שנמצאות בדרך, ממלאה את התיק שלי בלי לשים לב ולוקחת דברים בלי לשלם ובורחת. עליכם להבין, לא עשיתי זאת בכוונה, לא ידעתי, ממש לא התכוונתי.
תמיד הייתי מגיעה לפעולה עם תיק גדול של הצופים. כל הילדים, שלא באו עם תיקים בכלל, צחקו עליי ולא הבנתי למה הם התכוונו.
יום אחד המד"צ שלי, לא הצליח עוד להתאפק ולהחזיק את עצמו ושאל מדוע אני נסחבת עם תיק כה גדול. לא עניתי, לא הבנתי על איזה תיק הוא מדבר. פתאום, כאילו התעוררתי משינה עמוקה ושמתי לב שיש לי תיק על הגב. אני זוכרת את המקרה כאילו היה אתמול…
הוא ביקש לראות את תוכן התיק והסכמתי כי לא ידעתי מה יש שם. הוא התפלא מן הדברים היפים, מן השרשראות והעגילים, מן החצאיות והשמלות ועוד… הוא שאל אם כל הדברים אלו הם שלי, ואם קניתי אותם מכספי. לא ידעתי מה לענות לכן ברחתי משם.
נדהמתי מן הדברים היפים רציתי שהם יהיו שלי אבל לא יכלתי לשקר… וגם לא יכלתי להגיד שגנבתי! ידעתי שאין לי דברים כאלה! אז פשוט ברחתי…
כשחזרתי הביתה שמעתי את אמי מדברת בטלפון: "היא מה?! מה היא עשתה?! אני אראה לה מה זה!"
ברחתי מהר, "אני מפחדת מאמא! היא רוצה להרביץ לי! אני לא גנבתי! אני לא!" אמרתי לסבתא בבכי כשהגעתי לביתה. היא חיבקה אותי בחום והבינה אותי. לאחר מכן, כשהלכתי למיטה שמעתי אותה מדברת: "כן רבקל'ה, אני מבינה אותך אבל היא ילדה קטנה! את לא יכולה לצפות ממנה להבין! זו בעיה, היא בוודאי לא עשתה זאת בכוונה! עלייך להגן עליה ולא להפחיד אותה יותר".
רבקל'ה, אמא שלי, באמת הייתה אמא נהדרת, אך היא לא העלתה על דעתה שיש לה בת עם בעיות. זוהי הסיבה שהבוקר למחרת היה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
"סבתא לאן הולכים? סבתא תעני לי!" צעקתי לה כשהיא מובילה אותי אחריה בעצב.
"רותי, אני מקווה שתסלחי לי יום אחד על מה שאני עושה, באמת שאני לא רוצה לעשות זאת, אך אמך הכריחה אותי." באותו ום לא הבנתי אך כיום אני מבינה טוב מאוד…
הגענו למקום מוזר ובכניסה היה שלט גדול וצבעוני: "פנימיית אור". לא הבנתי את פירוש המילה "פני-מי-יה" וביקשתי מסבתי להסביר.
"עוד תגלי לבד, חמדתי". פתאום ראינו את אמא, רצתי וחיבקתי אותה היא נתנה לי נשיקה ואמרה "ברוכה הבאה לבית החדש שלך".
"יש! זה הבית שלי! יש פה כל כך הרבה ילדים וצעצועים! אמא, אני שמחה." אמרתי ורצתי לגן המשחקים. וזו היא הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי האהובה רבקה וגם סבתי הטובה והאוהבת. אני הייתי בטוחה שהיא תגור איתי וגם אבא וכלבנו המתוק, "טוטו", אבל כל זה לא קרה.
ימים רבים בילתי בפגישות עם העובדת הסוציאלית, הפסיכוליגית והמטפלות. אני מודה להן מאוד, הם ריפאו אותי מן המחלה, אך זו לא הייתה ילדות. תמיד קנאתי בשאר הילדות שלהן לא היו פגישות משעממות, והיה להן זמן לשחק עם בובה, או לגלוש במגלשה או ללכת לפינת החי או אפילו רק לדבר. הרי לי לא היה זמן לדבר, הייתי חוזרת מהפגישות ישר לארוחת הערב ולכיבוי האורות, ורק עם חברתי הטובה נורית, דיברתי בחשכה בלחש בלי שאף אחד ישמע. בחיי היא הייתה חברה נהדרת!
אם רק יכולתי לחזור לילדות ולתקן אותה, להמשיך לגדול עם המשפחה ולמצוא עוד חברות. כך עברו להן השנים, עם הזמן נפסקו הפגישות והיה לי זמן חופשי אחרי הלימודים. הייתי מרכלת הרבה עם נורית ולפעמים כשהיינו חוסכות היינו תופסות טרמפ לקניון הקרוב, שאז היו בו רק מעט חניות של מצרכים, חנות אחת של נעלים ואחת של בגדים.
הייתי רוצה שתהיה לי ילדות יותר נורמלית עם משפחה שעוזרת, ולא רק חברה שעוזרת. כך עבר הזמן, ילדותי חלפה, והגיע גיל 18, שבו עוזבים את הפנימיה. לא היה לי לאן ללכת, לא ראיתי את הורי מגיל 8 , נורית עברה לגור עם דודיה, ואני הייתי אובדת עצות. פתאום מנהלת הפנימייה, דורית, הציעה לי להישאר בפנימייה, אך הפעם לא כחניכה, אלא כמדריכת נוער, הייתי מאושרת!
חוויות רבות עברתי בפנימייה הזו, בתור ילדה, חניכה וגם בתור מדריכה. כחלק מהצוות, חלק מהחוויות היו קשות, חלקן מצחיקות וחלקן היו הרגעים היפים בחיי, אך לכל דבר יש סוף.
כשהגעתי לגיל עשרים, אחרי שנתיים של עבודה כמדריכה בפנימייה, הגיע איש מבוגר, לא הכרתי אותו אבל זה היה אבי. אבי שכה אהבתי בילדות, שכה התגעגתי אליו נראה לי עכשיו כמו זר, הוא ציפה לחיבוק, אבל במקום זה הדפתי אותו ממני, וצעקתי עליו בבכי: "אחרי כל השנים האלה אתה מעז להופיע?פעם אחת לא באת לבקר אותי! אמא מילא, אבל אתה, איך יכולת לעשות זאת? יש לך לב מאבן!".
לאחר מכן שנרגעתי, אבא לקח אותי לבית, שנשאר בדיוק אותו דבר, והסביר לי שאמא לא נתנה לו לבקר אותי. היא אהבה אותי אבל לא יכלה להשלים עם העובדה שלילדה שלה יש בעיה נפשית. לאט לאט היא הפכה לפרנואידית, עד שלפני כחודשיים נפטרה, ממינון יתר של כדורי הרגעה. עכשיו, כשאמא לא פה, הוא הגיע להשלים את החסר ולקחת אותי לביתי. חיבקתי אותו בחום ואחרי כמה זמן התחלתי לעבור לגור איתו בהדרגה.
סבתא האהובה, נפטרה מכאב לב על ביתה רבקה שנפטרה, ולפי דעתי גם על עוגמת הנפש שיצרה לי.
**** יש לציין שהסיפור לא אמיתי, הוא פרי דמיוני בלבד!

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה רז. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s