ההחלטה לעבור (סיפור) / רז כיתה ה'1

קוראים לי רותם ונולדתי וגדלתי במעלה אדומים עם אבא יוסי ואמא רינה, עד גיל 14 כשההורים קיבלו החלטה.

"אתם באמת חושבים שאני אעזוב את הכול? את החברים, את החוגים  ואת בית הספר רק כי נשלחתם לשליחות בגרוזיה?" צעקתי עליהם.

כשארזתי את הבגדים הסתכלתי בחולצה שקיבלתי מהחבר שלי יוגב שבה כתוב: אני אוהב אותך!! עליה יש תמונה שלי ושלו מחובקים.

פתאום נזכרתי שלא הודעתי לו שאני עוזבת, הכנסתי את החולצה מהר למזוודה ויצאתי מן הבית. בדרך החוצה צעקתי לאמא "ביי הלכתי" ,היא לא הספיקה לשאול לאן וכבר הייתי מחוץ לבית.

"מה?! איך את יכולה לעזוב אותי? רותם אני כל כך אוהב אותך, את לא יכולה לעשות לי את זה". ניסיתי להרגיע אותו ולהסביר לו שזו לא החלטה שלי ושגם אני רוצה להישאר, אך הוא כעס עלי וגירש אותי מביתו.

בדרך הביתה בכיתי ואז פגשתי את ליה, חברתי הטובה. הזמנתי אותה לישון אצלי והיא נענתה ברצון.

"גם אני לא מאמינה שאת עוזבת אבל לפחות אני לא כועסת עלייך. אני מבינה שזו החלטה של הורייך" אמרה ליה בניגוד ליוגב .

"דיי!" אמרתי לה, "הוא פשוט לא מבין, אין לו כוונות רעות. עכשיו אני עייפה, בואי נלך לישון" אמרתי ותוך כדי התחלתי לנמנם.

"רותם, הבאת את הדרכונים?" שאלה אמא ואבא ענה לה "הם אצלי".

נכנסנו למונית שהסיעה אותנו לשדה התעופה והסתכלתי בנהג, הוא היה שמן ומלוכלך. נדף ממנו ריח של סיגריות ובגדיו היו מוזנחים, פשוט נגעלתי למראהו המוזנח.

לאחר שירדנו מהמטוס אמרתי לאמא "הנה אנחנו בגרוזיה ואני מוכנה להרוס את חיי!".  אמא אמרה לי שאני מגזימה וסתם עושה מזה עניין ושאני אמצא חברים חדשים.

התחילה שנת הלימודים ואבא הסיע אותי לעבר בית הספר האנגלי.

זה היה כזה מביך. אבא בא איתי עד לכיתה כמו ילדה קטנה ונישק אותי נשיקה גדולה ורטובה על המצח.

בהפסקת האכול, בקפיטריה, כל הילדים צחקו על הילדה החדשה הישראלית שאבא שלה חושב שהיא תינוקת.

ישבתי לבד וניסיתי לא להסתכל על אף אחד. פתאום בא נער והתיישב מולי והתחיל לשאול אותי שאלות בעברית צחה.

התפלאתי ושאלתי אותו מאיפה הוא יודע עברית טוב כל כך. הוא ענה לי שהוריו גם יצאו לשליחות רק שהוא כבר שנה שם. הוא אמר שהוא יהיה הידיד החדש שלי כי הוא יודע שזה קשה למצוא חברים בארץ זרה. חשבתי שהלך לו לא רע בהתחשב בחבורה שראיתי סביבו.

הוא ליווה אותי לשיעור והלך לכיתתו. באמצע השיעור נזכרתי שאני לא יודעת איך קוראים לו וכל השיעור ניסיתי לנחש.

"אני רוצה לחזור הביתה" בכיתי לליה בטלפון. "היה לי יום נורא, כולם צחקו על הילדה הישראלית." המשכתי לבכות "אני רוצה לחזור ליוגב ולחיים הרגילים שלי".

"את בטוחה שלא מצאת אפילו חבר אחד?" שאלה אותי ליה. סיפרתי לה על הילד הישראלי אבל אני לא ידעתי את שמו היא ניסתה לנחם אותי ושאלה מתי אנחנו באים לביקור. עניתי לה שבפסח אבל יש עוד הרבה זמן כי רק התחילה השנה.

בתחילת הבוקר תפסתי את הילד שהחליט שהוא ידיד שלי ושאלתי אותו איך קוראים לו. הוא אמר שהוא יגלה לי בהמשך והלך.

לא הבנתי מה המסתורין שבשמו, ולא הפסקתי לחשוב עליו כל היום כמו יום האתמול.

לא הבנתי למה אני לא מצליחה לסלק אותו מראשי והגעתי למסקנה שהוא מסקרן אותי מאוד ושאני כן רוצה להיות בחברתו.

בהפסקת האוכל הוא בא לשבת איתי בשולחן והתחיל לדבר אבל אני לא הקשבתי לו כי ניסתי לחשוב למה הוא לא מספר לי את שמו.

פתאום אספתי אומץ והעזתי להפציר בו שיספר לי את שמו. הוא כעס עליי והתחיל לצעוק עלי מול כל הקפיטריה "אמרתי שאני לא אומר לך את שמי אז אני לא אומר!". מזלי היה שהוא צעק את זה בעברית כך שרק אני והוא הבנו את דבריו.

בארוחת הערב הורי ששאלו אותי אם מצאתי חברים בבית הספר החדש ולא עניתי להם כי לא רציתי לספר להם על הילד המוזר. מצד שני לא רציתי לשקר לכן פשוט אמרתי שגמרתי לאכול ועליתי לחדרי.

"אתה הבטחת לנו שאם נסכים לצאת לשליחות הזו, תדאג שבנך היה חבר לבתי" צעקו יוסי בטלפון על מנהל עבודתם, שהוא היה אביו של הילד המוזר.

"נכון" הוא ענה "וזה קרה, אולי רותם לא סיפרה לכם."

רינה אמרה "יוסי, נראה לי שהוא צודק. כששאלנו אותה היא לא ענתה ופשוט הלכה".

"טוב, מצטערים, אולי אתה צודק" אמרו רינה ויוסי וסגרו מיד את הטלפון.

רותם, שהייתה במיטתה, שמעה את כל השיחה ופשוט לא האמינה למשמע אוזניה. היא התחילה להבין את הכל. היא הבינה שהילד לא סיפר לה את שמו כי ידעה שתזהה את שם משפחתו של הבוס של הוריה,

היא הבינה למה תמיד התנהג אליה בקוצר רוח, הרי זה ברור, הוא לא חבר אמיתי! היא הבינה שהוריה שאלו אותה כדי לדעת אם הבן של הבוס ביצע את עבדתו.

בבוקר כשפגשתי את "הידיד" שלי התחלתי לצעוק עליו שאני יודעת שהוא לא באמת רוצה להיות ידידי, שהוא פשוט ממלא את הוראות אביו. אמרתי לא שאני יודעת שהוא לא מגלה לי את שמו כי יודע שאני אזהה את שם משפחתו. שפכתי עליו את כוס המיץ שהייתה בידי וברחתי מן המקום בריצה.

בבית סיפרתי להוריי שאני יודעת הכול על החבר המזויף ושנחמד מצידם לדאוג לי לחברים אבל זה עושה לי רק רע. הם הבינו אותי ואמרו לי שברגע שנוכל נחזור הביתה.

"אני חוזרת הביתה" צעקתי לליה בהתרגשות. היא שאלה אותי מתי וידעתי שזה כדי לארגן לי מסיבת הפתעה אבל בכל זאת אמרתי לה.

 כשנחתנו ראיתי את יוגב וליה מחכים לנו ביציאה מן שדה התעופה ורצתי לעברם בהתרגשות גדולה והבנתי שיוגב סלח לי.

 

 תמונה חופשית: http://www.images.com

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רז, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ההחלטה לעבור (סיפור) / רז כיתה ה'1

  1. ליאת הגיב:

    רזוש, סיפור יפה ומקורי!!!
    תמשיכי לכתוב עוד הרבה סיפורים כאלה! 🙂

    ליאת

  2. רז הגיב:

    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s