טיפה אחת / תומר ב. כיתה ו'1

באותו הרגע לא חשבתי על כלום, לא עשיתי כלום, פשוט עמדתי שם בגשם ובכיתי. כל גופי רעד, ואני, אני לא הרגשתי כלום. עמדתי שם בתחנת האוטובוס, כשכולם נועצים בי את מבטיהם ולי לא היה אכפת. כל מה שרציתי היה רק לראות אותו שוב ולא להיפרד עוד לעולם. למה היינו צריכים להיפרד, אני אוהבת אותו כל כך, יותר מכל דבר בעולם כולו.

פשוט בכיתי ובכיתי עד שפתאום עבר בי רטט מוזר והרגשתי שאני נופלת.

 

כשהתעוררתי כבר הייתי בבית החולים, לא הבנתי מה קרה והייתי מבולבלת. פתאום ניגשה אליי האחות וסיפרה לי מה קרה. "עוברי אורח מצאו אותך חסרת הכרה בתחנת אוטובוס" היא אמרה, "הם הביאו אותך לכאן". "את זוכרת משהו ממה שקרה?" שאלה אותי האחות, לאחר שתיקה ארוכה, השבתי בשלילה, והיא אמרה שיצטרכו לבצע כמה בדיקות.

האחות עזבה את החדר ונשארתי לבד.

 

נרדמתי, אבל רק לרגע, כי בלי הכנה מוקדמת העיר אותי פתאום בחור נאה עם עיניים כחולות בהירות וחלוק רופאים.

"בוקר טוב", יצאו המילים מפיו בחיוך רחב. שתקתי ולאחר זמן מה, הוא הוסיף "נבדוק היום את מצבך, נערוך לך כמה בדיקות". שוב לא עניתי. עיניי היו נעוצות בעיניו הכחולות הנוצצות. "אל תדאגי, זה לא יכאב", אמר בחיוך, ואני חייכתי איתו.

 

הדוקטור ערך את הבדיקות ולמרות שהן היו אמורות לכאוב, לא חשתי בדבר.

הייתי מאושרת פשוט לבהות בדוקטור ולא לעשות דבר, אך פתאום ברגע אחד חשתי כאב, לא בגוף, אלא בלב.

פתאום נכנסה אל החדר אישה יפיפייה, רזה, גבוהה ומנומשת.

לא הבנתי מי זו האישה, עד שהרופא רץ פתאום לחבקה. "מה את עושה פה?" הוא שאל אותה, ואחר כך הוסיף: "איזו הפתעה נעימה!". כבר לא הייתי כל כך מאושרת, ופתאום היא נהייתה מכוערת, הבנתי שהוא נשוי, והדמעות זלגו על לחיי. הוא נפרד ממנה לשלום בנשיקה ואמר שיפגשו אחרי העבודה.

הוא הביט אליי ומהר ניגבתי את דמעות.

הדוקטור עזב אותי פתאום, ואמר שיחזור בקרוב עם תוצאות הבדיקות. כך אמר, וקיים.

 

למחרת בבוקר בא אליי הדוקטור ואמר בנימה עצובה: "מצבך גרוע משחשבנו, איבדת את זיכרונך כאשר התעלפת."  שוב זלגו על פניי הדמעות, והפעם הוא ניגש אליי, ישב לצידי וניחם. "אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך" הוא אמר, ואני התרגשתי.

 

כל כך הרבה דברים חלפו פתאום בראשי, כל כך הרבה שאלות, בכלל לא ידעתי מי אני, מה קרה לי, האם יש לי משפחה, איפה אני גרה, אבל דבר אחד ידעתי, אני מאוהבת והדוקטור חייב להיות שלי.

 

בצהריים, כשבא הדוקטור לבדוק אותי בשנית, שאלתי אותו בביישנות: "איך קוראים לך?". "טום", הוא ענה מיד בחיוך, ואני השבתי לו: "ואיך קוראים לי?"

"חששתי שזה מה שיקרה" הוא אמר, "את לא זוכרת פרטים חשובים, כמו שמך ואת שם משפחתך, אבל אני אעזור לך. ודרך אגב, קוראים לך דנה" הוא השיב תוך כדי יציאה מן החדר.

התרגשתי מאוד, זהו הדבר הראשון שידעתי על עצמי, ואחר כך חשבתי לעצמי: "טום ודנה", אנחנו דיי מתאימים….

 

כל הלילה חשבתי על טום, ועל כמה שאני כבר רוצה לראותו, אבל בבוקר לא בא אליי טום, אלא האחות שבדקה אותי בראשונה. "איפה טום?" שאלתי, "הוא יצא לחופשה בים" היא  השיבה בחיוך. גם אני חייכתי, אבל מבפנים, ליבי נקרע לשניים.

דמיינתי את טום עם אשתו נהנים להם בים, ורק אני פה לבד בלי שום רופא שיאיר את עיני.

 

למחרת נכנסה אליי שוב האחות בחיוך רחב, היא אמרה: "את פה כבר זמן רב דנה, ולפי  תוצאות הבדיקות שעשינו לך אתמול, את יכולה כבר מחר ללכת הביתה". לא השבתי, אפילו לא חשבתי שאין לי לאן ללכת, הייתי מרוכזת רק בטום ובזה שלא אראה אותו יותר.

 

כשהתעוררתי למחרת הייתה כבר האחות בחדרי, "הגיע היום הגדול" היא אמרה בנועם, את משתחררת היום". "יש לך לאן ללכת?" היא שאלה בדאגה. "לא" השבתי, "אני לא זוכרת כלום, אבל אני אסתדר". "טוב" השיבה האחות, כלא יכולה לעזור.

ברגע שיצאה האחות, שוב זלגו דמעותיי על לחיי והייתי מסוחררת.

 

ברגע שיצאתי מבית החולים, רצתי אל הים, לא חשבתי על כלום, פשוט רצתי ורצתי, כאילו שרגלי לא יכולות לעצור לרגע, אבל ברגע אחד הם נעצרו. ממש לפני הים התנגשה בי מכונית, ושוב הייתי חסרת הכרה.

פתאום פקחתי את עיניי, כשאני על חוף הים וטום, הדוקטור שלי מנשים אותי. "מכונית התנגשה בך, מזל שאת עוד בחיים" הוא אמר ברווחה. "מזל שהייתי פה בחופשה, ברגע ששמעתי באתי לעזור."

 

 

פתאום, ברגע אחד, נעלמו לי כל החששות, הצמדתי אותו לחיקי והוא נישק אותי.

הרגע הזה היה קסום, אבל כשהוא נגמר שאלתי בחשש: "מה עם אשתך?", "אשתי?" הוא שאל, "אין לי אישה, אני כולי שלך!"

 

הוא לקח אותי לביתו ולמחרת הוא העיר אותי בנועם וזה היה הבוקר הטוב ביותר שהיה לי (או שזכרתי לפחות).

טיילנו בעיר ולפתע ירדה לי טיפה אחת על האף, שוב עבר בי הרטט המוזר ונזכרתי בהכל.

 

תמונה חופשית: http://www.images.com

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה תומר ב., עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טיפה אחת / תומר ב. כיתה ו'1

  1. ליאת הגיב:

    תומר,
    סיפור ממש יפה!

    אני מקווה שיהיו עוד סיפורים כאלה שלך 🙂

    ליאת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s