במרכז הקליטה-
קלקידן: "שלום".
אסנת: "שלום".
קלקידן: "שמי הוא קלקידן, נולדתי באתיופיה – עליתי לכאן…".
אסנת: "אני אסנת, גם אני עליתי מאתיופיה לכאן… באיזה שבט היית? כי אנחנו עלינו בין הראשונים…".
קלקידן: אסנת: "יואו.. התקלת אותי… אני ממש לא זוכר…".
אסנת: "באמת? כמה זמן אתם כבר בארץ?".
קלקידן: "הרבה אבל קרו גם הרבה דברים…".
אסנת: "כמו מה?".
קלקידן: "מישהו רימה את אבי וירדנו לחובות וזמן רב הייתי עסוק בביקורים אצל המשפחה שלי כי אחותי נשלחה לכפר נוער. אבי היה במקום כזה… ש… מחלימים ממנו מטראומת… ואחי הקטן היה במעון, אבל עכשיו אנחנו חיים נורמאלי…".
אסנת: "אבל איך אתה מרגיש מכל מה שקרה?".
קלקידן: "מה זאת אומרת?".
אסנת: "כל מה שסיפרת לי היה רק כמה קשה היה למשפחה שלך… בנוסף לזה שאמרת שהיית עסוק הרבה בביקורים.. אתה יודע.. זה שאתה מדבר בעיקר על המשפחה שלך זה אומר שאתה מאוד נדיב ונחמד לאחרים…".
קלקידן: "באמת? תודה… לא שמתי לב לכל זה… הייתי עסוק בלעזור לשאר המשפחה שלי…".
אסנת: "טוב.. ההפסקה נגמרה… צריך לחזור ללמוד אבל אני לא מבינה למה… אנחנו במרכז קליטה המון זמן, וחוץ מהמבטא, העברית שלנו ממש טובה…".
קלקידן: "נכון, זה באמת מוזר…".
אסנת: "אז… היה נעים לדבר איתך, אני מקווה שניפגש כאן… עוד פעם…".
קלקידן: "כן… גם אני מקווה… ביי".
אסנת: "ביי".
מהממם